הבאה בתור

יום חמישי 15 בינואר 2009 05:03 מאת: צפי סער | איור: מיכל בוננו

למשבר הכלכלי יש אפקט דומינו: משפחה שהכנסתה נפגעת ממהרת בדרך כלל לפטר את המטפלת או העוזרת. כך נוצרת לפעמים שותפות גורל בין נשים משכבות חברתיות שונות

לרותי שרון ודוד אלקובי, זוג נשוי ממודיעין, היה יתרון כאשר אלקובי איבד את עבודתו בחברת היי-טק, לפני כשלושה חודשים: שרון היא יועצת לכלכלת המשפחה. השניים, הורים לשלושה ילדים, מיהרו להיערך למצב החדש שאליו נקלעו, כמו ישראלים רבים המפוטרים בימים אלה. אחד הצעדים הראשונים, הם מספרים, היה להפסיק את עבודתה של עוזרת הבית. הם העסיקו אותה דרך חברה קבלנית והיא לא עבדה אצלם זמן רב, אבל צעד אחר היה מורכב יותר מבחינתם: בגידול בתם, בת חמש וחצי, והתאומים שלהם, בני שלוש, הסתייעו במטפלת מסורה, שמחה אסרף, שהיא "כמו סבתא שלישית בשבילם", כדברי שרון. עם צמצום ההכנסה המשפחתית, נאלצו להפחית במידה ניכרת את היקף עבודתה. עכשיו, מציינת שרון, גם היא צריכה להיערך.

אסרף, גרושה, אם לבן וסבתא לנכדה, אכן מיהרה להיערך. "אני אחות מעשית במקצועי, עובדת במשרד הבריאות במשרה חלקית, ועשיתי השלמת הכנסה אצל רותי", היא מספרת. היא מבינה שלא היתה ברירה אלא להפחית את שעות עבודתה שם: "גם הילדים גדלו וגם ההכנסה אצלם ירדה. אני הרי יודעת מה קורה במשק". כדי להשלים את ההכנסה שקטנה פתאום, היא מוסיפה ומספרת, "אני עושה שמירות פרטיות על חולים בבתי חולים, בלילות".

הסיפור של משפחת אלקובי-שרון-אסרף מאפיין את הזמנים האלה: הפיטורים הנרחבים בחברות רבות במשק משפיעים לא רק על העובדים המפוטרים עצמם, אלא גם על אנשים ובעיקר נשים שהם עצמם מעסיקים. אם בטיפול בילדים, אם בניקיון הבית.

שרון שחר, בעלת צהרון במרכז רמת גן שגם מעבירה חוגי דרמה ותיאטרון לילדים, מספרת כי סימני המיתון ניכרים היטב במשפחות שילדיהן שוהים בצהרון שלה, הנמנות עם המעמד הבינוני-גבוה. "גם בצהרון וגם בחוגים הורים שסובלים מהמשבר מקצצים", היא מספרת. "הם לא מסוגלים לעמוד בהוצאות".